החלטה בתיק פש"ר 001128/03

מונחת בפני בקשתו של מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המבקש") כי אתיר לו להמשיך בהליכים שהגיש כנגד חברת כאמלקרים ריסורסס בע"מ, המצויה בהליכי פירוק (להלן: "החברה"), וזאת לפי סעיף 267 לפקודת החברות. המנהל המיוחד וחלק מבעלי העניין בחברה מתנגדים לבקשה.

התביעה נשוא הבקשה הנוכחית הינה תביעת פינוי , אשר הגיש מנהל מקרקעי ישראל כנגד החברה, כמו גם כנגד בעלי קיוסק אשר פועלים במקום, לטענתם, לפי הרשאה מן החברה. עיקר טענתו של המבקש הינה כי החברה הינה למעשה מסיגת גבול בקרקע בבעלותו, באשר נמסרו על-ידו (כך לטענתו) למועצה האיזורית הערבה התיכונה, וזאת לצרכי מחקר (להבדיל מצרכים מסחריים), ותוך הגבלתה מהעברת השטח לאחרים. לטענת המבקש, אין הוא רשאי, על-פי דין, להניח לגורמים פרטיים לפעול בשטח, אלא על-פי מכרז, וכמו כן טוען הוא כי לא שולמו לו דמי חכירה כלשהם.

לאחר שעיינתי בבקשה, מצאתי כי דינה להתקבל, במובן זה כי ראוי בנסיבות המקרה, ובכפוף לסייג שיוזכר לעיל, ליתן למבקש רשות להגיש את תביעתו בערכאה המוסמכת.

עניין לנו בתביעת פינוי אשר הוגשה בו-זמנית הן כנגד החברה והן כנגד צדדי ג' סולבנטיים הכרוכים בעניין, ואשר הדיון בה ובטענות ההגנה שמעלים המשיבים השונים כרוכות בבירורים עובדתיים הכוללים בין היתר, את מעמדה של המועצה האיזורית לגבי השטח, ההסכמים והמצגים בינה לבין הצדדים לעניין, ועוד כהנה וכהנה. דומה, כי דווקא טענות ההגנה הרבות שמעלים המשיבים 3 ו-4 כנגד המבקש, אינן מותירות ספק בכך שהבקשה הנוכחית אינה מתאימה להידון במסגרת המקוצרת של בקשה למתן הוראות, מסקנה אשר מתחזקת עוד יותר נוכח העובדה כי הבקשה כורכת בתוכה משיבים נוספים, והותרתה בבית המשפט של חדלות פרעון היתה עשויה ליצור פיצול דיוני וסרבול מיותר.

אין ספק, כי פינוי מהיר של הקרקע עשויה לגרום לחברה נזק; אלא שאין בכך בכדי לחסום את המבקש, מראש, מהעלאת טענותיו בערכאה המתאימה. בעניין זה חלה ההלכה שאוזכרה גם בעניין בש"א 25726/00 שלום דוד נ' אריה כץ, כי אין להשלים עם מצב בו יוותר בעל דין "קרח מכאן ומכאן" - קרי, אינו יכול לזכות בדיון הוגן וממצה בפני בעל התפקיד ובית המשפט לחדלות פרעון מחד, אך מנוע מהגשת תביעה בערכאה אחרת מאידך. בנסיבות המקרה, איני יכולה להסכים עם הצעתו של המנהל המיוחד, הטוען כי על המבקש להמתין עד לתום הליכי הפירוק בכדי לברר את זכויותיו. טענה זו, אין לה אחיזה או הצדקה בדין - קל וחומר כאשר עניין לנו בטענות כי החברה עצמה הינה מסיגת-גבול.

יודגש; אין בכל האמור לעיל, בכדי להוות הסכמה או פסיקה כלשהי בעניין הטענות לגופו של עניין שמעלה המבקש, כמו גם בטענות ההגנה שמעלים המנהל המיוחד והמשיבים 3 ו-4. דינן של טענות אלו להתברר במלואן בבית משפט השלום המוסמך - באשר הלכה פסוקה היא, כי אין להפוך בקשה להיתר להגיש תביעה לדיון לגופו של עניין בעילות התובענה עצמן, באשר תפקידו של בית המשפט של חדלות פרעון מתמצה בבירור שאלות הסף הנוגעות למתן ההיתר (ראה למשל פש"ר 590/97 בש"א בש"א 26776/00, ארז נ' וולובסקי).

בנסיבות המקרה, אין לי אלא לקבוע, כי התביעה לגופה אינה מתאימה להתברר בדרך של בקשה למתן הוראות, וכי אין הצדקה לחסום את המבקש מלהגישה בערכאה האזרחית המתאימה, וזאת מכוחן של כל הנסיבות שתוארו לעיל. עם זאת, מן הראוי להתייחס אף לסיפא לדברי כונס הנכסים הרשמי ולקבוע, כי בנסיבות העניין ראוי יהיה ליתן למנהל המיוחד פרק זמן נוסף, שלא יעלה על שלושה חודשים, בכדי להתארגן ולנסות לנהל משא ומתן עם המבקש. אם לא יעלה בידי הצדדים להגיע להסכמה, יהיה המבקש רשאי להגיש את תביעתו לבית משפט השלום, החל מאותו מועד.

בנסיבות המקרה, ומאחר ואין מדובר אלא בבירור מקדמי בלבד, אין מקום ליתן צו להוצאות.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום ב' בניסן, תשס"ה (11 באפריל 2005) בהעדר הצדדים.

תפארת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: